על הבד הירוק עומד מפלס קטן, והבועה שבו עדיין לא באמצע. היא נדבקת לקצה אחד של הצינורית, כאילו מישהו הטה את החדר בלי להודיע. החדר חדש, השולחן הורכב בו רק לפני רגע, והכדור הראשון עוד מחכה בקופסה.
שולחן סנוקר לא נושאים כמו ארון. מעבירים אותו בחלקים, בסדר קבוע, ומרכיבים אותו מחדש. כל העבודה, מהבורג הראשון בבית הישן ועד הכדור הראשון בבית החדש, נועדה לדבר אחד: להחזיר את הבועה לאמצע.
לוח אחרי לוח על השלד: כך גם שולחן כבד חוזר להיות שלם
למה שולחן סנוקר הוא לא שולחן רגיל
ציוד הספורט הרגיל שבבית פרטי הוא בדרך כלל קל לנשיאה: משקולות, מחצלת, כדור בתוך שקית. שולחן סנוקר הוא היוצא מן הכלל. הוא כבד מכל רהיט אחר שיוצא מבית פרטי, ובאותו זמן הוא רגיש. המשטח שלו עשוי לוחות אבן או לוח עץ דחוס, והבד הירוק מתוח עליו בלחץ אחיד, כמו עור על תוף.
השולחן נראה יציב כמו סלע, ולכן קל לשכוח שהוא בנוי מחלקים שמונחים זה על זה. האבן עמידה, אבל קצה של לוח או פינה עלולים להיפגע כשמטפלים בהם בלי ריפוד. והמשחק מרגיש כל סטייה קטנה, כי כדור שמתגלגל לאורך הבד חושף אותה מיד.
יש ענפים שמשחקים בהם מחוץ לבית, כמו במגרשי פאדל בראשון לציון, שם משחקים במגרש סגור, ויש ענף אחר שמגיע אל הסלון בחלקים. את המגרש לא מעבירים דירה. את השולחן כן, והוא צריך להגיע לבית החדש בלי שיחסר בו חלק קטן, כי לכל לוח ולכל מסגרת יש מקום אחד בלבד.
המסגרות מחוברות בברגים לגוף השולחן, והבד מוחזק אל האבן בהדבקה או בסיכות. בגלל זה ההובלה לא מתחילה בהרמה. היא מתחילה בפירוק, ורק אחריו יש מה להרים. עדיף לא להזיז שולחן כזה בהחלקה על הרצפה ולא להרים אותו בשלמותו, כי המשטח הוא החלק הרגיש בו.
הסדר שבו מפרקים שולחן סנוקר
הסדר קבוע, והוא עובד מלמעלה למטה: מה שהונח אחרון על השולחן יורד ראשון, כמו בבנייה שמתבצעת בסדר הפוך. קודם הכיסים, אחריהם המסגרות עם כריות הגומי, ואז הבד יורד מהמשטח. רק כשהאבן חשופה משחררים את הלוחות מגוף השולחן, ואחרונים באים הגוף והרגליים. כל חלק מקבל סימון של המקום שלו, כדי שבבית החדש לא יצטרכו לנחש איזה חלק יושב ליד איזה חלק. כל חלק שיורד מונח על שמיכה, לא על הרצפה החשופה, ולא נערם על חלק אחר, כי פינה של מסגרת ושפה של לוח אבן לא אוהבות להיפגש.
הסדר הזה לא נבחר מטעמי נוחות. הכיסים והמסגרות יושבים על שולי הבד, ולכן אי אפשר להגיע אליו לפניהם. הבד מונח על האבן, ולכן אי אפשר לשחרר את הלוחות לפניו. בדרך כלל כל שלב פותח את הבא, ודילוג על שלב עלול להכביד על השלב הבא.
מה שרואים בסוף הוא הבד המתוח והכדורים בחדר החדש, ובגלל זה הרבה מתחילים מהשאלה על הרכבת שולחן סנוקר, אבל ההרכבה היא החוליה האחרונה בשרשרת שמתחילה בפירוק. שולחן כזה לא מרימים לפני שמפרקים אותו, והעלות של ההובלה תלויה בגודל השולחן, בסוג המשטח ובתנאי הגישה בשתי הכתובות. לכן מבקשים מראש מידות ותמונות, ולא מסתפקים בהערכה.
לפני כל שלב מצלמים. את השולחן מכל הצדדים ואת החלק התחתון שלו, עוד לפני הבורג הראשון. הברגים, הדסקיות והמחברים נכנסים לשקית מסומנת לפי חלק, והשקית נוסעת יחד עם השולחן ולא בתוך הקופסאות הרגילות. את הכדורים, את המקלות ואת מעמד המקלות אוספים לקופסה נפרדת, כדי שלא יתגלגלו בין הלוחות.
הדרך החוצה מהבית
כל לוח אבן יורד בנפרד, בכמה ידיים, עטוף בריפוד, ונשען בעמידה על משטח ישר. הוא לא שוכב, ועדיף לא להשעין אותו אל קיר בלי ריפוד. כך הוא גם נוסע: עומד, צמוד לקיר הצדדי של הרכב וקשור ברצועות. המסגרות והרגליים נוסעות בשמיכות הובלה, בנפרד מהאבן.
את הדרך מכריע לא האורך שלה אלא המקום הצר שבה. זה יכול להיות פתח החדר, דלת הכניסה או הסיבוב בחדר המדרגות, ולוח אבן לא מתכופף כדי לעבור. ולפעמים מה שמצר את המעבר הוא לא הדלת אלא הציוד שכבר עומד לידה, כמו הליכון כושר שנשאר בפרוזדור. גם ארון או מכונת כביסה יכולים לסתום את המעבר באותו אופן. לכן בודקים את הדרך יחד עם הדברים שעומדים בה, ולא רק מול הדלתות הריקות.
הבדיקה הראשונה קצרה: גודל השולחן, סוג המשטח, כמה לוחות אבן יש בו, קומה ומעלית בשתי הכתובות ורוחב המעבר הצר שבדרך. מזה מחליטים כמה אנשים צריך, איזה רכב מתאים והאם נחוץ איש מקצוע לפירוק. אם אין דרך לרדת במדרגות, בודקים מראש מנוף או מעלית חיצונית. ואם לא ברור אם המשטח הוא אבן או לוח דחוס, מסתכלים על הקצה מתחת לבד: אבן היא אפורה וקרה למגע, והלוח הדחוס חום בהיר וקל יותר.
הפנייה בחדר המדרגות נבדקת לפני ההרמה, לא אחריה
להחזיר את הבועה לאמצע
ההרכבה בכתובת החדשה היא מלאכה בפני עצמה. מרכיבים את גוף השולחן, מניחים עליו את הלוחות, ומיישרים אותם במפלס ובטריזים עד שאי אפשר להרגיש רווח בין החלקים. אחר כך סוגרים את התפרים, מותחים את הבד באופן אחיד, מחזירים את הכיסים והמסגרות ומגלגלים כדור בכמה כיוונים. ככה נראה סיום העבודה, ולא מוקדם מזה.
יש כאן גם עניין של לוח שנה, כי השולחן מורכב רק אחרי שהחדר מוכן: קירות גמורים ויבשים, ורצפה יבשה. וכשהקירות עדיין בעבודה, זה המצב של הובלה וצביעה שחולקות יומן אחד, ועדיף לראות את זה לפני שמזמינים. אפשר לתלות בפרוזדור יומן עם שני תאריכים מסומנים: היום שבו המפתחות עוברים ידיים, והיום שבו הקיר האחרון גמור ויבש. עד אז החלקים מחכים עטופים בשמיכות, ואת שני התאריכים כדאי למסור כבר בשיחה הראשונה.
הבד הוא החלק שקשה לתקן אחרי מעשה. אי אפשר לגלגל אותו חזרה כמו שהיה, ולכן מותחים אותו מחדש על האבן. מתיחה לא אחידה לא נראית לעין. היא מתגלה רק במשחק הראשון, כשהכדור סוטה או נעצר שוב ושוב באותו מקום, והכדור, בניגוד לבני אדם, לא מתנצל. לכן פירוק, הרכבה ומתיחה מחדש הם סעיפים נפרדים, ועדיף להסכים עליהם מראש ולברר מה כלול בכל אחד מהם.
החדר לפני שהשולחן נכנס
סביב השולחן צריך מספיק מקום, מכל הכיוונים, לתנועה של המקל. את זה מודדים בחדר החדש עוד לפני שקובעים תאריך, כי שולחן שכבר הורכב לא מזיזים בלי לפרק אותו שוב. גם הרצפה חשובה. אם היא לא ישרה, היישור ייקח יותר זמן, והבועה תגיע לאמצע לאט יותר.
החדר צריך להיות נקי, כי אבק שנכנס מתחת לבד מורגש במשחק, כמו חצץ קטן מתחת לשטיח. חדר חדש מנקים לפני שהשולחן נכנס, ומי שרוצה סדר בניקיון של החדר ימצא רעיונות בשיטות ניקיון לבתים חדשים, כי על הבד הזה לא נותנים לאבק להתיישב. הסדר פשוט: מנקים קודם ומפרקים ארגזים אחר כך, כדי שהמקום שמקבל את האבן יהיה נקי.
אחרי הניקיון נכנסים החלקים לפי אותו סדר שבו ירדו, רק הפוך: גוף, לוחות, בד, כיסים. ורק כשהכול עומד במקומו, מניחים כדור על הבד וגוללים אותו ביד, לאורך, לרוחב ובאלכסון. כדור לא מחמיא לשולחן. אם השולחן עקום, הוא ימצא את הצד הנמוך לבד, והמפלס יסכים איתו. ואם הוא מתגלגל בכל הכיוונים בלי לסטות ובלי לעצור במקום אחד, זה סימן שהבועה קרובה לאמצע.